מחווית התקשור הראשון שלי

סיפור חיי

היה זה יום רגיל לחלוטין, שום דבר לא רמז על העומד לקרות.

באותו היום, בשעות הצהריים ישבתי לי בבית קפה כשהעט והמחברת בידי. לפתע חשתי כמו אור חזק מכה בעיניי ובראשי, תחושה שמשהו קורה, משהו רב עוצמה  המגיע מחוצה לי.
חשתי כמו חבטו בראשי בחוזקה. מכה, שבדיעבד הפכה ברגע אחד את חיי על-פיהם וחילקה אותם לחיים שלפני והחיים אחרי!…
חשתי טשטוש חזק בעיניי והיד האוחזת בעט, החלה "לרוץ" במהירות על הדף ולשרבט דברים, כאילו יש לה חיים משל עצמה.
כאילו הייתה יישות שאינה תלויה בי. ממש כמו בסרטים.
כל התהליך עצמו נמשך כמה רגעים, שלי הם נידמו כנצח.
לקח לי מספר דקות כדי להתאושש ולאזור אומץ להביט בדף שלפני.
הכתב היה מוזר ובלתי מוכר, המשפטים שריצדו מול עיניי לא היו בסגנון כתיבתי.
איך לתאר את זה במילים? כאילו מישהו אחר היה כאן וכתב משפטים מוזרים. בליל משפטים שנראים כמו פסוקים וביטויים מעולם אחר, עולם שמאוחר יותר למדתי, היה עולם הקבלה.
הפעולה הראשונה שהצלחתי לעשות הייתה להתקשר מיד לחברה טובה,  שידעתי שהיא מבינה ב"זה" ( מה "זה"? ). כשהגיעה היא הביטה בדף, הביטה בי ושוב בדף ובחיוך רחב פסקה:
"מזל טוב ילדה התחלת לתקשר!"
אני? לתקשר?
מה זה לתקשר?
הראש כואב – זה תקשור? המומה ואחוזת סחרחורת יצאתי לאיטי מבית הקפה, את הדף ה"מכושף" קיפלתי והנחתי עמוק בתיק, שלא אראה אותו. (אני עוד אחזור אליו בהמשך). מיהרתי לשוב לביתי, לבנותיי, למקום הבטוח. במשך מספר ימים השתדלתי להתמקד אך ורק בעבודה ובבית וכל הזמן להיות ב"כאן ובעכשיו"
מין מנטרה שכזו: להיות כאן ועכשיו, אני כאן – אני הווה – אני נמצאת! תוך כדי הניסיון לחזור לשגרה גיליתי שאני "שומעת ורואה דמויות", רואה אותם מסביב לאנשים שאני נפגשת איתם ביום יום. פשוט רואה, רואה צבעים, רואה צורות, שומעת קולות, שמות, מחלות, אירועים…
שמישהו פה יעזור לי!
הדבר המוזר בכל הסיפור הזה היתה העובדה שכלל לא פחדתי ממה שאני רואה ושומעת, ובאופן תמוה מאוד הרגשתי די בטוחה. אך יחד עם זאת חששתי ממה שמשתמע מהיכולות החדשות האלה. לאן זה מוביל?
עד שסוף סוף החלו חיי להסתדר ואפילו לבנות זוגיות יפה. מה הבמאי רוצה ממני עכשיו ?

ככל שעבר הזמן, חשתי יותר ויותר שנפתחים בפניי עולמות אחרים, עולמות שונים.

עולמות שאחרים הסובבים אותי אינם רואים ורק אני חשה ורואה. חשתי שראשי משמש ככלי, כאנטנה לקליטת מידע. מידע שמיועד וקשור לאנשים אותם אני פוגשת ביום יום.
פעם הראשונה  שקלטתי באמת מה קורה לי, הייתה כשהייתי בחופשת קמפינג על שפת הכנרת. חוף הים, המים, הגלים והשקט מסביב. מסביבי עוד אנשים. וכשאחד מהם מתיישב לידי אני פולטת, כך, ללא מחשבה: "יש לידך מישהי בשם בלה, שנפטרה מסרטן בגרון".
לעולם לא אשכח את הבעת פניו באותו רגע, הוא קם והתרחק ממני כנשוך נחש ושאל אותי בתדהמה :
"מאיפה את יודעת את זה? מי את? מאיפה את מכירה את הדודה שלי?! אז קלטתי מה קרה, קלטתי שראיתי אשה שאינה בין החיים, קלטתי שראיתי נשמה!
וממה שקלטתי קיבלתי את השם ואת המחלה ממנה היא נפטרה. וזה באמת נכון,
אני לא הוזה ולא מדמיינת!
אני שפויה לחלוטין.
מרגע זה והלאה החלו שאלות נוקבות:
איך זה ייתכן?
מה קרה פה?
מה המשמעות של כל זה?
מה בעצם רוצות אותן נשמות?
מדוע דווקא אני? ומה התפקיד שלי בכלל בכל הסיפור הזה?

עם השאלות הללו פניתי למתקשרת (עכשיו כבר ידעתי על קיומם של אנשים כאלה)

וכשכולי נסערת סיפרתי לה מה קרה לי, החל ממכת האור וכלה במפגש עם נשמת הדודה בכנרת. מאוד רציתי לדעת:
מה קורה כאן?
מה אני אמורה לעשות?
ואותה מתקשרת נכנסת לתקשור ומעבירה לי את המסר הבא:
"יש לך יכולות תקשור גבוהות מאוד"
"את אינך הראשונה במשפחתך שיש לה את היכולות הללו"
"את השער לעולמות אלה פתחה, דמות מצד משפחת אביך, לפני דורות רבים ואת רק ממשיכה את דרכו"
(זוכרים את הדף ההוא המוחבא, אלה היו דבריו שנכתבו בעברית שונה, שלימים התבררה כשפת המקובלים בני המאה ה 13).
"היכולת שלך "המשיכה המתקשרת"היא לראות את נשמות האנשים שעברו מהעולם הזה"
"הייעוד שלך הוא לחבר בין העולמות!"